אנחנו לא הורגים את מיינקראפט. אנחנו משנים מי יכול לשחק בו.
לילד/ה שעדיין לא יודעים לבנות, או שלא מסוגלים לשבת וללמוד איך — משפט אחד מספיק. זה לא קיצור דרך. זו דלת שהייתה נעולה.
להורים: זה לא קיצור דרך? הילד/ה שלי באמת ילמדו משהו?
Poofy הוא לא תחליף לבנייה — הוא דרך להתחיל בה. הילדים עדיין משחקים במיינקראפט אמיתי: הם מסתובבים במה שבנו, עורכים את זה, שוברים, מבקשים שינויים, מנסים שוב. לילדים רבים, "להתחיל מכלום ולהניח כל בלוק בעצמכם" מעולם לא היה החלק הכיפי — זה היה הקיר שמנע מהם לשחק בכלל. Poofy מזיז את הקיר הזה.
לקהילת מיינקראפט: זו לא רמאות?
אף עולם לא נבנה אוטומטית מאחורי הגב של אף אחד — ילד/ה עדיין צריכים לדמיין משהו ולבקש אותו, בקול, במילים שלהם. Poofy יושב לצד בנייה קלאסית, לא במקומה: הוא שם בשביל הטירה הענקית שילד/ה בן 7 לעולם לא היו מצליחים להניח בלוק אחרי בלוק לבד, כדי שהמשחק יישאר כיף במקום להפוך למטלה שמוותרים עליה.
לכל מי שמודאג מבינה מלאכותית: האם AI מחליף יצירתיות?
מחשבון לא הרג את המתמטיקה, ותוכנת הקלטה לא הרגה את המוזיקה — הם העלו את המיומנות שלב אחד למעלה, מביצוע מכני לכיוון ושיקול דעת. לדבר את הבנייה שלכם לקיום הוא אותו שינוי בדיוק: היצירתיות היא לא בהנחת 4,000 בלוקים ביד, היא בהחלטה מה הבלוקים האלה יהפכו להיות.